דוד בן-גוריון

ביוגרפיה פוליטית: דוד בן-גוריון (גרין)

ילדות ונעורים

דוד בן-גוריון נולד כדוד יוסף גרין בעיירה היהודית פלונסק שבפולין בי"ז בתשרי תרמ"ז, 16 באוקטובר 1886. בן לאביגדור ושיינדל גרין.

אביו, אביגדור, היה ממנהיגי תנועת חיבת ציון בעיירה וכשקמה התנועה הציונית הפך לציוני נלהב.

דוד הצעיר קיבל חינוך מסורתי ב'חדר' וחינוך עברי מאביו וסבו. כשגדל מעט עבר ללמוד ב'חדר מתוקן' בו למד, בנוסף על לימודי הקודש, מקצועות כלליים ועברית.

כשהיה בן 11 מתה אמו, אליה היה קשור מאד, אירוע זה השפיע עליו כל חייו.

בן ארבע עשרה ייסד דוד, יחד עם שלושה חברים שהיו גדולים ממנו, אגודה בשם 'עזרא'. מטרת האגודה היתה לחזק את מעמדה של השפה העברית בעיירה. דוד הצעיר וחבריו החלו לדבר עברית ולדרוש מסביבתם, כולל הוריהם והמבוגרים בעיירה, שיענו להם בשפה זו. בנוסף אספו ילדים יהודים מהשכבות הנמוכות בעיירה ולימדו אותם לדבר עברית. בשיאה למדו באגודה כמאה וחמישים עד מאתיים ילדים ונערים. אבל, ההתנגדות לאגודה היתה גדולה, כיוון שהיא היתה מנוגדת לעמדת המנהיגות. אגודת 'עזרא' התפרקה אחרי כשנה.

לאחר סיום לימודיו עבר דוד לוורשה במטרה להתקבל ללימודי הנדסה. למרות מאמציו, לא התקבל ללימודים בגלל ה'נומרוס קלאוזוס' – ההגבלה שהיתה נהוגה באותה התקופה על מספר היהודים שיכלו ללמוד באוניברסיטאות. בוורשה הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית 'פועלי ציון'. במפלגה זו היה פעיל במהלך מהפכת הנפל באימפריה הרוסית ב-1905. כשחזר לעיירת הולדתו, ייסד בה סניף של 'פועלי-ציון'.

במהלך החודשים בהם שהה דוד הצעיר בוורשה מימש חברו הטוב שלמה צמח את תכניותיהם המשותפת ועלה לארץ ישראל. דוד הצעיר החליט להצטרף לחברו ולעלות לארץ.

העלייה השנייה

בי"ז אלול תרס"ו, 6 בספטמבר 1906 עלה דוד גרין בן העשרים לארץ ישראל כחלק מגל עלייה שנקרא 'העלייה השנייה'. ביום בו הגיע לנמל יפו צעד ברגל למושבה העברית פתח תקווה. כבר למחרת החל לעבוד עם חבריו בפרדס. בהמשך עבד ביקב במושבה ראשון-לציון, בפרדס במושבה רחובות ובעבודות חקלאיות שונות במושבה כפר סבא.

כמה שבועות אחרי שעלה לארץ נבחר דוד גרין לוועד המרכזי של מפלגתו, מפלגת 'פועלי ציון', בארץ ישראל. הוא נבחר גם לוועדה שכתבה את המצע של מפלגה זו בארץ ישראל. מצע זה שנקרא אחר כך 'מצע רמלה' או 'פלטפורמת רמלה' התווה את דרכה של המפלגה בארץ.

בשנת 1907 עבר לגליל למושבה סג'רה (היום אילניה). על סג'רה כתב בהתפעלות: "פה ראיתי, האדמה היא עברית, הפועלים עברים, העבודה עברית, הילדים מדברים עברית. אמרתי לעצמי – זוהי ארץ-ישראל, ואהבתי זאת".

בסג'רה השתתף דוד במאבק להעברת השמירה במושבה ובחווה לידיים יהודיות, מאבק אותו הובילו אנשי ארגון 'בר גיורא', ואף לקח חלק בשמירה.

בשנת 1910 נבחר לערוך את העיתון שהחליטו חבי מפלגתו להוציא. יחד איתו נבחרו יצחק בן צבי, רחל ינאית ויעקב זרובבל. הם עברו להתגורר בירושלים והוציאו עיתון בשם 'האחדות'. על מאמרים בעיתון זה חתם לראשונה בשמו החדש, העברי, שם שבחר לעצמו – 'בן-גוריון' על שם אחד מהמנהיגים בתקופת המרד הגדול ברומאים.

בשנת 1912 יצא בן-גוריון ללמוד משפטים באיסטנבול, במטרה לייצג את היהודים בארץ ישראל אל מול השלטון העות'מאני, אך מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת 1914 קטעה את לימודיו. הוא חזר לארץ עם חברו ללימודים ולמפלגה, יצחק בן-צבי. השלטונות העות'מאניים, שהתנגדו לפעילותם הציונית, גירשו את השניים מן הארץ והם הפליגו לארצות הברית.

בניו-יורק פגש דוד בן-גוריון את פולה מונבז ובדצמבר 1917 נישאו השניים.

לאחר שפרסמו הבריטים את 'הצהרת בלפור' היו בן-גוריון ובן-צבי בין יוזמי הקמתו של 'הגדוד העברי' בצבא הבריטי, שהורכב מחיילים יהודים אמריקאיים. הוא התגייס לגדוד ועם הגדוד יצא לארץ-ישראל זמן קצר לפני שהסתיימה המלחמה. בשירותו בגדוד פגש את מי שיהפוך לחברו ושותפו להנהגה – ברל כצנלסון.

רק בסוף מלחמת העולם הראשונה, הגיעה רעייתו, פולה, ארצה עם בתם התינוקת – גאולה, שנולדה כשהיה דוד בצבא.

ממעמד לעם

בן-גוריון חיפש דרכים לאחד את ציבור הפועלים בארץ, שהיה מפוצל בין כמה קבוצות פוליטיות. כחלק ממאמץ זה הקים בשנת 1919 יחד עם ברל כצנלסון וחברים נוספים את מפלגת 'אחדות העבודה' ואף עמד בראשה, אבל מפלגה זו הצליחה לאחד רק חלק מציבור הפועלים.

בסוף שנת 1920, בשעה שבן-גוריון היה בשליחות מפלגתו באירופה, קמה 'הסתדרות העובדים בארץ-ישראל' שאיחדה את כל ציבור הפועלים היהודים בארץ ישראל. אחרי שובו לארץ, במאי 1920 הצטרף בן-גוריון להנהגת ההסתדרות ועמד בראשה עד שנת 1935. במסגרת זו פעל לחיזוק המרות של ההסתדרות והנהגתה בתוך ציבור הפועלים. כמו כן פעל בן-גוריון, ביחד עם חברים נוספים, ובראשם ברל כצנלסון, להרחבת כוחה של תנועת העבודה בתוך התנועה הציונית ובמוסדות של הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל.

בשנת 1930 התאחדה מפלגתו של בן-גוריון, 'אחדות העבודה', עם מפלגת 'הפועל הצעיר'. האיחוד החדש נקרא מפא"י – מפלגת פועלי ארץ ישראל. בן-גוריון היה למנהיגה של המפלגה החדשה – מפלגת הפועלים הגדולה ביותר.

בשנת 1933, נבחר בן-גוריון בפעם הראשונה לחבר בהנהלה הציונית.

מנהיג לאומי

בשנת 1935 נבחר דוד בן-גוריון לתפקיד יושב ראש ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית. בתפקיד זה הפך למנהיג התנועה הציונית ביחד עם נשיא התנועה, חיים ויצמן.

פחות משנה לאחר בחירתו נאלץ בן-גוריון להתמודד עם 'המרד הערבי הגדול' (שנקרא גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1936-1939), התפרצות אלימה של ערבים בארץ ישראל כנגד השלטון הבריטי וכנגד היהודים. אל מול אירועים אלה הוביל בן-גוריון קו שנקרא ה'הבלגה' – מדיניות של התאפקות, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע.

בשנת 1937 הציעו הבריטים לראשונה את 'רעיון החלוקה' – חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. בן-גוריון היה ממובילי התמיכה במדיניות זו. המחלוקת בעניין 'רעיון החלוקה' חצתה את המפלגות הציוניות, כולל מפלגתו שלו. אף חברו להנהגה, ברל כצנלסון, התנגד לה. אך ההכרעה שקיבלה לבסוף ההנהגה הציונית בעד 'רעיון החלוקה' לא עמדה למבחן, שכן המנהיגות הערבית סרבה לרעיון.

בשנת 1939, לנוכח נסיגת הבריטים מהתחייבותם להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל ומדיניותם החדשה להקים מדינה על פי רוב תושבי הארץ – הערבים, הוביל בן-גוריון את המאבק בבריטים. קווי המאבק שקבע היו על פי המטרות הציוניות: עלייה לארץ בניגוד לחוק הבריטי שנקראה 'העפלה' והתיישבות בכל חלקי הארץ בניגוד לחוקים הבריטיים החדשים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, המשיך בן-גוריון להוביל את המשך העלייה הבלתי לגלית וההתיישבות תוך שיתוף פעולה עם הבריטים במאבק מול הגרמנים הנאצים במלחמה.
בשנת 1942, תוך כדי מלחמת העולם השניה, כינס את 'ועידת בילטמור' של ציוני אמריקה. ביוזמתו הוציאה הועידה הצהרה, שלימים נקראה 'תכנית בילטמור'. תכנית זו נחשבה, למרות ניסוחה המעורפל, להצהרה הראשונה של התנועה הציונית על כך שמטרתה היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מאוחר יותר גם 'הועד הפועל הציוני' אישר את ההצהרה.
בזמן המלחמה פעל בן-גוריון להקמת חטיבה יהודית בצבא הבריטי – 'הבריגדה היהודית' – שקמה לבסוף בשנת 1944.
לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר התברר כי הבריטים אינם נסוגים מהמדיניות עליה הכריזו לפני המלחמה וכי אינם פועלים להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הוביל בן-גוריון קו מאבק חריף בשלטון הבריטי בארץ. מאבק זה כלל פגיעה בסמלי השלטון הבריטי בארץ כמו מסילות הרכבת והגשרים.

בקונגרס הציוני שהתקיים בסוף שנת 1946 קיבל לידיו דוד בן-גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית והחל להתכונן לתפקיד זה בסמינר שערך לעצמו באביב 1947. הוא הכין את הכוחות היהודיים לקראת מלחמה עם הכוחות הערביים ועסק ברכש וביצור עצמי של נשק.

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה בעצרת האומות המאוחדות (האו"ם) ההחלטה לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. הנהגת היישוב ודוד בן-גוריון בראשה קיבלו את החלטת האו"ם והתחייבו להגשימה. בן-גוריון הבין כי משמעות ההחלטה היא מלחמה. ואכן, למחרת החלו הערבים בארץ-ישראל בהתקפות על יישובים יהודיים וצירי תנועה. הייתה זו תחילתה של מלחמת העצמאות.

בה' באייר תש"ח, 14 למאי 1948 במוזיאון תל-אביב, בשעה ארבע אחר הצהריים הכריז דוד בן-גוריון כראש מנהלת העם הזמנית, על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.

עם הקמת המדינה, מונה דוד בן-גוריון לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל. במאי 1948, בעיצומה של המלחמה, נתן דוד בן-גוריון את הפקודה להקמת צבא ההגנה לישראל – צה"ל.

מלחמת העצמאות הסתיימה רק כעבור כשנה.

מדינה בחיתולים

בבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל בינואר 1949, זכתה מפא"י, מפלגתו של בן-גוריון, למספר הקולות הרב ביותר ובן-גוריון הרכיב את הממשלה וכיהן כראש הממשלה וכשר ביטחון.

מרגע הקמת המדינה החלו להגיע לארץ מאות אלפי יהודים מכל רחבי העולם. ממשלת ישראל בראשותו של בן-גוריון השקיעה את מירב המאמצים בקליטת העולים. במסגרת זו הוקמו שכונות זמניות בשם מעברות. בתוך פחות משלוש שנים הוכפלה האוכלוסייה במדינת ישראל – מצב ללא תקדים.

בן-גוריון הוביל במשך שנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל את חזון הממלכתיות. עם הקמת מדינת ישראל ראה בן-גוריון במדינה, ולא בתנועות ובמפלגות השונות, את הגוף המגשים את יעדי הציונות כגון חינוך, תרבות, התיישבות וביטחון. הממלכתיות רואה את המדינה כישות משותפת של כל האזרחים הפועלת לטובת הכלל, לטובת כל אזרח, ואת האזרחים מצידם כפועלים לטובת הכלל והמדינה.

בנגב

בשנת 1953 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה. במכתבו לנשיא המדינה, כתב כי פרש עקב עייפות. הוא הצטרף לישוב הצעיר שדה-בוקר שבנגב והתגורר עם רעייתו, פולה בצריף.

כעבור פחות משנתיים, בעקבות פרשת ריגול במצרים שנקראה 'עסק הביש' והתפטרות שר הביטחון, פנחס לבון, ביקשו חברי מפא"י מדוד בן-גוריון לחזור לממשלה כשר הביטחון והוא הסכים. לאחר הבחירות חזר דוד בן-גוריון לכהן גם כראש ממשלה.

בשנה שלאחר מכן החליט דוד בן-גוריון על יציאה ל'מבצע קדש'. הוא האמין שהמצרים עתידים לפתוח במלחמה נוספת ולכן הסכים להצעתם של הצרפתים והבריטים לפתוח, יחד עמם, במתקפה כנגד המצרים. במהלך מבצע קדש כבש צה"ל את חצי האי סיני. בעקבות לחץ בינלאומי, נסוגה ישראל מסיני תוך שבועות אחדים.

בשנת 1959 הוביל בן-גוריון את מפלגתו לנצחון גדול בבחירות -47 מנדטים, כשסיסמת הבחירות של מפלגתו הייתה 'הגידו כן לזקן' – כינויו של בן-גוריון.

שנים אחרונות

בעקבות ידיעות חדשות בנוגע לפרשת 'עסק הביש' שהתגלו, ביקש שר הביטחון לשעבר, פנחס לבון, שנאלץ להתפטר בעקבות הפרשה, שהממשלה תנקה אותו מכל אשמה. בן-גוריון התעקש שרק וועדת חקירה ממלכתית תוכל לנקות את לבון. על רקע זה פרץ משבר בין בן-גוריון לבין חבריו להנהגת המפלגה שביקשו לסיים את הפרשה בצורה מהירה. לבסוף, קמה וועדת שרים כדי לפתור את הנושא למרות התנגדות בן-גוריון. פרשה זו' המכונה 'פרשת לבון', גרמה לקרע בין בן-גוריון לבין חבריו להנהגה. הוא המשיך לגנות אותם על טיפול לא מתאים בעניין לדעתו.

דוד בן-גוריון פרש מתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון בשנת 1963. לוי אשכול החליף אותו בשני התפקידים.

בשנת 1965 הקים בן-גוריון את המפלגה החדשה 'רשימת פועלי ישראל' (רפ"י) עם חברים נוספים ממפא"י. הקמת המפלגה נבעה מהקרע בינו ובין חבריו להנהגה, כולל ראש הממשלה לוי אשכול, אליהם הפנה ביקורת גלויה וחריפה. המפלגה זכתה לעשרה מנדטים לכנסת ובן-גוריון כיהן כחבר כנסת מטעמה.

בשנת 1969 עם איחודה של רפ"י עם מפא"י והקמת מפלגת העבודה פרש בן-גוריון מרפ"י והצטרף ל'רשימה הממלכתית'. הוא נבחר בשמה לכנסת.

בשנת 1971 פרש דוד בן-גוריון מחברותו בכנסת ומפעילות פוליטית.

בדצמבר 1973 נפטר דוד בן-גוריון ונקבר לצד אשתו פולה, בחלקת הקבר שבמדרשת שדה-בוקר.

כיום נמצא קברו בסמוך לישוב הנקרא על שמו, 'מדרשת בן-גוריון', ומשמש כמוקד עליה לרגל למבקרים בנגב שכה אהב.