בשנת 1901 כתב אביו של בן-גוריון, אביגדור גרין, מכתב לראש התנועה הציונית, הרצל. במכתבו הוא ביקש פרוטקציה, עזרה בהכנסת בנו דוד למוסד ללימודים גבוהים. המקרה הפרטי הזה מלמד הרבה על החיים היהודיים במזרח אירופה בראשית המאה העשרים: על היהודים הוטלו מגבלות שחשפו את השרירותיות הכרוכה בהיותם נתינים ולא אזרחים של מדינה. המקצוע של האב – כותב בקשות – היה מקצוע חשוב לקהילה חסרת ריבונות התלויה בקשרים עם השלטונות ובחסדיהם של פקידים.
כל זה השתנה באבחה יובל שנים אחר כך כאשר בנו דוד בן-גוריון הכריז על עצמאות ישראל. מאותו רגע, עברה הריבונות בארץ לידי מדינת ישראל ואנו הפכנו אחראים לגורלנו. את סימני הריבונות אפשר לראות בגלוי בסוגיית הביטחון. עם הקמת צה"ל החל תהליך שבו פורקו הכוחות הלוחמים שפעלו טרם הקמת המדינה וצה"ל הפך האחראי הבלעדי לביטחון. בתחומי חיים אחרים, תהליך החלת הריבונות היה ממושך ומורכב יותר.
איך הופכים את היישוב – חברה וולונטרית, המורכבת קהילות-קהילות – לחברה ריבונית? זה היה אחד האתגרים הגדולים שהוטלו על ראשי המדינה הצעירה. אחד ממושגי היסוד בתפיסתו של בן-גוריון – ממלכתיות – קשור לתהליך הזה. אפשר להבין את מושג הממלכתיות כהגשמה אידאלית של הריבונות. הממלכתיות מדגישה את תחושת הבעלות של האזרחים על המדינה ומביאה עימה דרישה כפולה: מהאזרחים – דרישה לקבל את מרותם של מוסדות המדינה ומהמדינה – אחריות לדאוג לכלל אזרחיה במידה שווה. הרכיב החשוב הנוסף על אלה הוא קיום מרחב ציבורי ערני ופעיל. זה הרכיב המבדיל את תפיסת הממלכתיות מתפיסות פשיסטיות המבקשות ליצור הזדהות מוחלטת של האזרח עם המדינה.
בנאומים ובמאמרים דרש בן-גוריון שוב ושוב מנבחרי הציבור, מעובדי המדינה ומאזרחיה לנהוג באופן ממלכתי. הדרישה המתמדת של בן-גוריון לממלכתיות חושפת את הקושי שהיה כרוך במעבר מחברה וולונטרית וסקטוריאלית למדינה ריבונית. ריבונות המדינה אותגרה כבר מימיה הראשונים. הפרשות הקשות של הפגזת אלטלנה ופירוק מטה הפלמ"ח עזרו לעצב את צה"ל כצבא ממלכתי. אך בשדה האזרחי המעבר היה מורכב וממושך. מערכת היחסים בין הציבור החרדי לבין המדינה מדגימה באופן קיצוני את מורכבות התהליך הזה שכן הממלכתיות מבקשת לעצב את המדינה כארגון הגג של החברה, כך שכל התארגנות חברתית תחסה תחת אותה קורת גג.
הקהילה החרדית הציבה ומציבה אתגר גדול לריבונות המדינה. האם קהילה שבה ניתנה לרב או לאדמו"ר סמכות עליונה יכולה בכלל לחסות תחת קורת הגג של סמכות המדינה? כאשר הוקמה הרבנות הראשית, למשל, בן-גוריון התעקש שיש לראות בה לפני הכל מוסד ממלכתי ולא מוסד רבני-הלכתי ובמילותיו שלו בשנת 1951:
"כל זמן שהרב פועל בכוח הכנסת – הכנסת תגיד לו איך עליו לפעול. אם משרד הרבנות והחזית הדתית אינם רוצים שהכנסת תתן לרב הוראות – ולדעתי יש להם זכות לכך – הרי המסקנה המוכרחת היא שהרב יפעל אך ורק בתוקף הסמכות של ה'שולחן ערוך', והכנסת תבטל ותפקיע כל הסמכות הממלכתית שניתנה לו בכוח המדינה. אין אתם יכולים לאחוז החבל בשני ראשיו… אין מפלט מברירה זו: או סמכות ממלכתית לפי תנאי המדינה או חוסר כל זיקה למדינה, אך אין להעלות על הדעת שלרבנים תינתן סמכות ממלכתית שלא תהיה כלל וכלל בקביעת המדינה".
מראשית התנועה הציונית, היו בין זרמיה חילוקי דעות חריפים. אחד העקרונות שהונחו כבר מהקונגרסים הראשונים הוא שהמחלוקות לא מוכרעות, אלא מנוהלות במרחב הדמוקרטי. משיכות החבל בין דתיים לחילונים, בין סוציאליסטים לציונים, בין ה"מעשיים" ל"מדיניים" לא הסתיימו, למעשה, מעולם. יתרה מכך, משיכות החבל הללו יוצרות את המתח שעליו מונחת כל התנועה. מדינת ישראל ירשה את התשתית הזו מהתנועה הציונית, עד שלעתים נראה שאם נרפה ונכריע, המתח יהפך לרפיון וכל המבנה שנבנה עליו יקרוס. בן-גוריון לקח על עצמו באופן אישי את עקרון אי ההכרעה. במובנים רבים הוא פעל כדי לשמר חופש תנועה ולא לחשק ולקבע את אפשרויות הפעולה. כך אפשר להבין את ההחלטה שהתקבלה בישיבת מנהלת העם ב-12.5.48 שלא לציין את גבולות המדינה בהכרזת העצמאות או את ההחלטה לא לנסח חוקה ותחת זאת לאמץ את פשרת הררי – חקיקת חוקי יסוד בלבד.
על הרקע הזה, קשה יותר להבין את הסדרי הסטטוס קוו, שהתשתית להם הונחה עוד לפני הקמת המדינה, במכתב שמיען בן-גוריון לראשי אגודת ישראל. קשה להבין מדוע בכל תחומי החיים פעל בן-גוריון כדי להסיר מגבלות ואילו כאן הונחו חישוקים עבים כל כך. ההסדרים הללו הפכו לחוקים וגם לעקרון, לפיו הקהילה החרדית יוצאת במובן מסוים מחוץ לגג הממלכתי. סעיף 12 בחוק שירות בטחון (1949) הסמיך את שר הבטחון לפטור משיקולים שונים אזרחים משירות. מתוקף סעיף זה, בחורי הישיבה הראשונים קיבלו פטרו משירות צבאי. וכך, הפך מכתב שמייצג פשרה להסדרים ולעקרונות נוקשים, מכריעים. במדינה שבחרה שלא לכתוב לעצמה חוקה, נשאר הסטטוס קוו אחד ההסדרים היחידים שלא משתנה נוכח המציאות המשתנה תדיר.
ההסדר הנוקשה הזה מנע את הגמישות הנדרשת במעבר הקשה מיישוב למדינה. הוא איפשר כרסום איטי ברעיון הריבונות והממלכתיות בשניים מעמודי התווך של המדינה – בביטחון, על ידי הפטור מגיוס לצבא, ובחינוך על ידי הפרדת זרם החינוך החרדי מהחינוך הממלכתי ומליבתו. אם כן, הקהילה החרדית לא נכנסה תחת הממלכתיות לא מכוח עצמה בלבד, כי אם בהסכמת המדינה. מה נדרש, אם כך, כדי להכניסה, אחרי מעל 75 שנים, תחת אותה קורת גג? נדרש רצון של המדינה לעשות זאת. ואם תחליט המדינה שזהו אכן רצונה, יש לעבור מהצהרות למעשים. נדרשת כאן הכרעה בן-גוריונית, כזו שאפילו בן-גוריון בעצמו לא הצליח לקבל.
מאת: רמון זיו אב ואיתן דוניץ
