ב-14 במאי 1948, השבוע לפני 76 שנים, לאחר שהכריז על הקמתה של מדינת ישראל כתב בן-גוריון ביומנו, ממש בשוליים שכן לא נשאר לו מקום במחברת, את המילים הבאות: "ושוב אני אבל בין השמחים כביום כ"ט בנובמבר". בדיקה מהירה בדפי היומן מעלה, כי חצי שנה קודם לכן, ביום ההצבעה באו"ם, "הזקן" לא היה במשרדו או בביתו בתל אביב, כי אם בקליה – שם הקשיב ברדיו לתוצאות ההצבעה ההיסטורית. בהחלט ניתן לחשוב שליבו לא עמד לו ולכן הוא נסע עד לשם, הרחק מההמולה והאנשים, לשמוע מה יעלה בגורלה של מדינת היהודים. אם נמשיך ונתבונן בדף היומן מאותו כ"ט בנובמבר הרי שלא נמצא ממצאים הנוגעים לאבל, לחרדה או לרגש כלשהו. ככלל, למעט מקרים חריגים כמו המקרה איתו פתחנו, בן-גוריון נמנע מלהתייחס ליומנו כמעין "יומני היקר" ורק לעיתים רחוקות מתייחס לצפונות ליבו. וכך כתב "הזקן" ביום זה: "נפלה הכרעה – 10:13:33". מייד לאחר המשפט האמור, המתייחס כמובן לתוצאות ההצבעה של עצרת האו"ם על החלטה 181 (תוכנית החלוקה), כתב בן-גוריון עוד 17 מילים בלבד. וכך הוא כותב, כל מילה בשורה משל עצמה:
"ממשלה, שם, בירה, תקציב, משטרה, משדר, צבא, שירותים, פקידות, חוקה, משפט, נמלים, שדות תעופה, מחוזות, כספים, מטבע, המנון".
כלומר בן-גוריון, שאנו יודעים לפי יומנו שלא היה במצב רוח לחגיגות כלל ועיקר, בחר לנתב את תחושת החרדה שאפפה אותו להתמקדות במשימות קונקרטיות הקשורות בעתיד המשותף שלנו. הוא כתב למעשה "רשימת מכולת" להקמתה של מדינה – את שנדרש, את שצריך, את שחסר. הוא כתב שצריך להקים שירות ציבורי (פקידות, שירותים) וכוחות ביטחון (צבא ומשטרה) וכלכלה ישראלית (כספים, מטבע) ומשפט (משפט חוקה) ואפילו בירה והמנון. 17 מילים בסך הכל בדרך למדינה, 17 מילים בדרך להגשמת חלום הדורות.
היום, 76 שנים לאחר מכן, אנו מצויים בימים קשים מנשוא. ימים בהם לא נוכל להיות "אבלים בין השמחים" פשוט כי לא יימצאו שמחים לצידנו. ודומה שדווקא משום כך – על ישראל, עלינו, לנסח רשימת מכולת חדשה, צידה נדרשת לדרך הלא פשוטה שעוד צפויה לנו.
אל נשכח – גם לפני 76 שנים היו אי-הסכמות מהותיות לגבי הדרך שבה יש ללכת – בביטחון, בחברה, בחינוך. היה זה רק לאחר הקמת המדינה שצה"ל הוקם ושהמחתרות וכוחות המגן פורקו. ובל נטעה – הם לא פורקו ברצון. האלטלנה, אוניית הנשק של האצ"ל הופגזה כחודש לאחר הקמתו של צה"ל ועל כוונותיו לפרק את הפלמ"ח הודיע בן-גוריון כבר במהלכה של מלחמת העצמאות. חלק מההכרעות שהתקבלו אז עדיין מהדהדות היום.
אז איך מנסחים "רשימת מכולת" חדשה למדינה שכבר נוסדה? למדינה שכבר יש לה צבא ומשטרה ופקידות ומשפט ומטבע? איך מחליטים על הצידה לדרך הנדרשת למדינה שנמצאת בקונפליקטים פנימיים מתגברים ובמשבר מנהיגותי? איך מסתכלים לעבר האופק כאשר ביום יום אנחנו נמצאים במלחמה במספר חזיתות זה למעלה מחצי שנה?
נדמה שהתשובה לכך מתחילה בהתבוננות של כל אחד ואחת מאיתנו על הרשימה הזאת. על 17 המילים הללו. כלומר קודם כל להיות אקטיביים במחשבה שהרי המדינה הכל כך יקרה הזאת היא שלנו ועבורנו. מה את היית מוסיפה? מה אתה היית מוריד? אילו עקרונות ומקומות, אילו מוסדות ותפישות הכרחיים לקוממיות הישראלית כיום? מה אנחנו חייבים לרשום באותיות קידוש לבנה בשביל לשרטט לנו אופק של מדינה בת קיימא, של מדינה שמקנה לאזרחיה ביטחון ושלום ועומדת מחדש בחוזה בינה לבין אזרחיה? אילו משימות יש להוציא לפועל מחר בבוקר על מנת שישראל כמדינה וכחברה תקדש את החיים עצמם, ככאלה שראוי ונכון לחיותם?
הנה מילים ל"רשימת מכולת" אפשרית. המילים נכתבות בשדה בוקר אך נכון שתכתבנה מילים דומות ואחרות ושונות בכל הארץ. לאורכה ולרוחבה. אולי, כמו הזקן, זה הזמן שלנו כחברה להפוך את החרדה ואי-הוודאות לרגע שבו אנחנו חושבים על העתיד שלנו ומעצבים אותו ביחד.
אמון, אמנה חברתית מחודשת, ממלכתיות (להבדיל משבטיות), צבא העם, שירות לכולם, נגב, גליל, תקציב (מזון, מעון, מרפא, מורה, מלבוש), "שתי עגלות מלאות", חינוך ממלכתי, חוקה ומשפט, שוויון, בחירות (אזוריות וכלליות), שלום.
ולסיום, מנהיגים, מהיותם "אבלים בין השמחים" מאפשרים בעצם "האבלות" שלהם, בעצם הדאגה והחרדה שלהם מפני העתיד לבוא, את "השמחים", אותנו. הגיעה העת ליומניהם להיכתב ולהיסטוריה להיעשות.
איתן דוניץ, מנכ"ל המכון למורשת בן-גוריון.
פורסם במקור ראשון, 17.5.24