אתגר המנהיגות

  • חיפוש באתר

  • עולם התוכן
  • אתגר המנהיגות

    דרום ומרכז

    צפון ומרכז

    אתגר המנהיגות

    כמובן שהחיים עצמם מורכבים יותר מכל מודל מנהיגות שנהגה במעבדה. אצל מנהיגים רבים, ביניהם בן-גוריון, ניתן לראות הופעה של סגנונות מנהיגות שונים.

     

    מנהיגות סמכותית

    מנהיג סמכותי הוא ריכוזי במהותו: הוא קובע את סדר היום, את היעד, ואת האמצעים להגיע אליו. החזון של התנועה הציונית בה החל בן-גוריון כשותף, הפכה בימי הנהגתו מחלום רחוק למציאות. האומץ של בן-גוריון להחליט החלטות קשות, שגבו מחירים כבדים, ולשאת על עצמו את מלוא האחריות להשלכות של החלטותיו, היו גורם מכריע בהקמת המדינה ובעיצובה בשנותיה הראשונות. לא בכדי נחשב בן-גוריון בעיני רבים לאב המייסד של האומה. התעקשותו על הכרזת המדינה בה' באייר, על כיבוש ירושלים ואילת, הפקודה להפגזת אלטלנה, ההתעקשות על המשך עליה תוך כדי משבר כלכלי ובניגוד לדעת המומחים, הובלת הסכם השילומים, העברת מוסדות ממשלתיים לירושלים בצל הכרזת האו"ם על העיר כשטח בין-לאומי, ועוד החלטות רבות, התאפשרו הודות למנהיגותו הסמכותית. נדגים את סגנון המנהיגות על החלטה אחת:

     

    "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו"

    מציאות החיים בישראל של תחילת שנות החמישים הייתה קשה ומורכבת. מאות אלפי עולים מעשרות מדינות שונות גדשו את מחנות העולים, וכדי לקלוט אותם נדרשו כסף וציוד רב. נראה היה שהמשק הישראלי עומד על סף קריסה כלכלית, וראש הממשלה דוד בן-גוריון השתכנע שבכדי להימנע מאסון לאומי עליו לפנות לעזרתה של גרמניה.

    הרעיון לקבל פיצויים כספיים מגרמניה המערבית עלה לדיון בממשלה מס' פעמים ונדחה, וכשהובא ההסכם לבסוף לכנסת, התעוררה סערה גדולה ומחאות נשמעו מימין ומשמאל. ביום ההצבעה בכנסת נאספו עשרות אלפי מפגינים זועמים, בראשם מנחם בגין, מנהיג תנועת חירות, שהכריז: "לא יהיה משא ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו מוכנים למסור את נפשנו; יהרג ובל יעבור".

    הקהל המשולהב החל צועד לעבר הכנסת, אבנים נזרקו וחלונות המליאה נופצו. ארבע מאות פצועים נספרו כולל חברי כנסת, ולרגעים נראה היה שהמהומות ידרדרו למלחמת אחים.

     

    מול רוחות ההתנגדות העזות, בן-גוריון המשיך להתעקש – חזון המדינה היהודית לא יוכל להיבנות ללא כסף, ואין זה מוסרי לאפשר לגרמניה להנות מפירות העמל של היהודים בשואה. על כך הרבה בן-גוריון לצטט מהתנ"ך את הפסוק: "הרצחת וגם ירשת".

    הסכם השילומים עם גרמניה המערבית נחתם, בסופו של דבר, ב-9 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג. ההסכם הזרים לכלכלה הישראלית סכומי כסף אדירים שאיפשרו תשלום חובות, פיתוח תשתיות נרחבות, והמשך קליטת עליה.

     

    מנהיגות מעצבת

    מנהיגות מעצבת מובחנת בפעולה מתוך מניע ערכי, והובלת החברה המונהגת לעבר מקום מוסרי יותר.

    לאורך שנות הנהגתו הרבות של בן-גוריון, הוא שב וחזר על כך שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אינה היעד הסופי של התנועה הציונית, אלא אמצעי להשגת "חברת מופת". התנועה הציונית ביקשה לבנות בארץ ישראל חברה חדשה וצודקת, ובמילותיו של בן-גוריון: "מחוז חפצנו ההיסטורי הוא חברה חדשה הבנויה על חרות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות. זאת אומרת חברה שאין בה ניצול, אפליה, שעבוד, שלטון איש באיש". (מתוך אפילוג) חשיבותה של חברת המופת לשיטתו של בן-גוריון לא הייתה רק מטעמים לאומיים, אלא כמופת אוניברסלי: "דרכו של העם היהודי בתיקון העולם יהיה דרך המופת: במופת חייו יראה הדרך לגאולת האנושות" (חזון ודרך, כרך שני, עמ' 178). דוגמה להיות בן-גוריון מנהיג מעצב:

     

    חוק לימוד חובה

    בשנת 1949, בעיצומו של משבר כלכלי ורק חודשיים לאחר הסכם שביתת הנשק שהביא לסיום מלחמת העצמאות, ממשלתו של בן-גוריון יזמה את חקיקת  "חוק לימוד חובה", שקבע כי כל ילד בגילאי 5-13 יהיה זכאי לחינוך חינם. באותה עת, שבה עוד היה שכיח שילדי העולם כולו עבדו לפרנסת משפחתם במקום ללמוד בבית הספר, היה מדובר בחוק חדשני ומהפכני.

    מה שעמד ביסוד ההחלטה לחוקק את החוק בשעה קשה זו היא אמונתו של בן-גוריון בכך שמטרת המדינה שזה עתה הוקמה הייתה להעניק שוויון הזדמנויות לכלל תושביה ולאפשר להם לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. הוא אמר זאת כך: "אין כל ספק שילדיהם של העולים האלה, לאחר שיקבלו חינוך שווה לכל ילדי ישראל, לא יפלו במאומה מילדי האוכלוסיה הוותיקה" (דיון על חוק שירות בטחון, 1952). לאורך השנים המדינה בחרה להרחיב חוק זה ולהכליל בו קבוצות גיל נוספות.

     

    מנהיגות משתפת

    במנהיגות משתפת, מוביל המנהיג את מונהגיו בבחירת היעד אליו הם צועדים, ומתכנן יחד איתם כיצד להתקדם לעברו. יחד עם שותפיו, לקח בן-גוריון חלק בבניית המוסדות הלאומיים על יסודות דמוקרטיים, מתוך ידיעה כי הם יהוו את הבסיס של מוסדות המדינה שתקום. בקואליציה הראשונה שהקים בן-גוריון ב-1949, נמנו מפלגות שייצגו מגוון רחב של החברה הישראלית: פועלים ובורגנים, חילוניים ודתיים, מזרחים ואשכנזים. כמו כן, בן-גוריון התעקש למנות אשה-שרה בממשלתו הראשונה, ושגם האוכלוסייה הערבית תצביע. חלק חשוב מקיומה של חברה דמוקרטית הוא ריבוי הדעות והקולות שה, עמדה שהביע בן-גוריון בהזדמנויות רבות: "אין לראות כל פגיעה בריבונות הכנסת אם חבר הכנסת או סיעה שלמה מתנגדים לממשלה או מתנגדים לתכנית הפעולה של הכנסת… בדמוקרטיה לא רק מותר אלא רצוי שתהיה התנגדות לממשלה ושיחלקו על דעת הרוב" (חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 73).

    כמנהיג, בן-גוריון הקפיד מאוד ללמוד לא רק מספרים, אלא מאנשים – בכל הדרגים. כשרצה ללמוד על מערכת החינוך, בנוסף לשר החינוך הוא פנה למורות. כשרצה ללמוד על הצבא – פנה גם לסמלים ולא רק למפקדים בכירים. היה לו חשוב להבין פרספקטיבות שונות כדי לבנות מערכות שישרתו את כל העם. ניתן להדגים את היותו של בן-גוריון מנהיג משתף באופן שבו בחר להתמודד עם שאלה שהגיעה לפתחו:

     

    מיהו יהודי?

    בשנת 1950 נחקק בכנסת 'חוק השבות' הקובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". ואולם בעניין מהותי אחד, החוק לא טיפל  – החוק לא קבע מיהו יהודי. עד 1958 ההגדרה המעורפלת הביאה לכך שבפועל מי שקבע אם אדם יירשם כיהודי או לא היו עובדי ועובדות משרד הפנים. בשנה זו שר הפנים הוציא הנחיה פנימית לאנשי משרדו: מעתה כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי.

    כשנודעה הנחיה זו, שרי המפד"ל (המפלגה הדתית לאומית) נרעשו. הם טענו כי זו חריגה מהסטטוס-קוו הקיים בנושאי דת, וכי אין בסמכות השר להכריע בשאלה כה עקרונית.

    על-מנת להוביל את ההכרעה בסוגיה זו, בן-גוריון בחר לשתף חמישים מ"חכמי ישראל", דתיים וחילוניים, מהארץ ומקהילות בחו"ל, בהתלבטויות הכרוכות בה. הוא כתב חמישים מכתבים וביקש משותפיו בהנהגת הרוח שיחוו דעתם בסוגיה זו. 45 מכתבים התקבלו בחזרה. רוב המשיבים, כ-37 מתוכם, תמכו בעמדה האורתודוקסית. בן-גוריון קיבל את עמדת דעת הרוב והוביל לקבלתה.

     

     

    Print Friendly, PDF & Email
  • הזמנת פעילות

    מלאו את הפרטים בטופס המצורף

  • הצטרפו לניוזלטר
    וקבלו עדכונים